אחים בן רחמים (צפון) בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ

פסק דין

לפניי שתי תביעות שאוחדו לתשלום שכר קבלני מכוח חוזה לביצוע עבודות תשתית.

הצדדים והרקע העובדתי המוסכם –

התובעת, אחים בן רחמים בע"מ (להלן: "התובעת"), עוסקת בביצוע עבודות עפר ותשתית. הנתבעת היא רכבת ישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת").

בשנת 2007 פרסמה הנתבעת מכרז לביצוע עבודות במסגרת פרויקט הקמת הפרדה מפלסית מס' 53 באתר באזור עכו (להלן: "המכרז", "הפרויקט" ו-"האתר", בהתאמה), בהיקף כספי של קרוב ל-11 מיליון ₪. התובעת הגישה הצעה וביום 20.5.2007 התבשרה שזכתה במכרז.

בין הצדדים נכרת ביום 3.7.2007 חוזה מס' 90426 לביצוע עבודות במסגרת הפרויקט (להלן: "העבודות"), על פי טופס חוזה מדף 3210 ותוספת לחוזה (להלן: "החוזה" ו-"התוספת").

ביום 31.7.2007 ניתן לתובעת צו התחלת עבודה ומועד תחילת העבודות נקבע ליום 8.8.2007 (להלן: "צו התחלת העבודות" ו-"מועד תחילת העבודות", בהתאמה). ביום 29.8.2007 ניתן צו להפסקת העבודות, בשל בעיות תקציב והחלטות תיעדוף ממשלתיות (להלן: "צו ההפסקה הראשוני"). ביום 12.9.2007 ניתנה הוראה להמשך ביצוע עבודות חלקיות בלבד (להלן: "צו ההמשך חלקי"). העבודות החלקיות היו הנחת חומר מילוי באתר (כהכנה להמשך העבודות בחורף, להלן: "עבודות ההכנה לחורף") ותכנון גשר שעתיד היה לקום באתר (להלן: "הגשר"). ביום 5.8.2008, הודיעה הנתבעת על הפסקת העבודות לצמיתות (להלן: "צו ההפסקה הסופי").

אין מחלוקת כי הנתבעת שילמה לתובעת סכומים מסוימים בהתאם לחוזה, אלא שלטענת התובעת הנתבעת נותרה חייבת בתשלום סכומים נוספים. בהתאם, התובעת הגישה שתי תביעות נפרדות בסדר דין מקוצר. בהסכמת הצדדים, ניתנה רשות להתגונן, שתיהן אוחדו ונשמעו בפני.

תמצית טענות הצדדים -

התובעת טוענת כי על הנתבעת לשלם לה כ-1,800,000 ₪ ומע"מ, כדלקמן: (א) עלות נוספת בנוגע לחומר המילוי שהובא לאתר - 962,342 ₪ ומע"מ; (ב) עלות תכנון הגשר - 152,448 ₪ ומע"מ; (ג) בטלת כלים - 360,530 ₪ ומע"מ; (ד) שחרור העיכבון המוחזק על ידי הנתבעת - 265,762 ₪ ומע"מ. בנוסף, נתבעת ריבית פיגורים, הפרשי הצמדה, והוצאות.

הנתבעת מכחישה את הדרישות הכספיות, הן את עצם הבסיס להעלאת הדרישה והן את גובה הדרישה, ובנוסף טוענת כי שילמה לתובעת ביתר סך של כ-244,250 ₪ אותו יש לקזז מכל סכום שתחויב לשלם לתובעת, ככל שתחויב.

התשתית הראייתית –

מטעם התביעה העידו הבאים: מר יאסר חוג'יראת (מנהל העבודה באתר מטעם התובעת, להלן: "חוג'יראת", לגבי תצהירו ת/1); מר שי כהן (בעל חברה ששימשה כקבלן משנה באתר, להלן: "כהן", בחקירה ראשית); מר שמעון ארליך (מפקח מטעם המזמין באתר, להלן: "ארליך", לגבי תצהירו ת/2) ומר דוד בן רחמים (מנהל התובעת, להלן: "בן רחמים", לגבי תצהירו ת/3). מטעם ההגנה העידו אינג' מר יצחק פוירשטיין (נציג החברה המפקחת על העבודות מטעם הנתבעת, פוירשטיין-גזית מהנדסים בע"מ, להלן: "פוירשטיין", לגבי תצהירו נ/5) ומר אברהם ענבר (מנהל פרויקטים בנתבעת, להלן: "ענבר", לגבי תצהירו נ/6). בנוסף, הוגשו מסמכים הדדית.

דיון והכרעה –

לאחר ששקלתי את הראיות ואת טענות הצדדים – מסקנתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה, מחמת הנימוקים שיפורטו להלן, לגבי כל דרישה במובחן.

תשלום עבור תוספת עלויות חומר מילוי –

חלק מהעבודות אשר היה על התובעת לבצע מלכתחילה מכח החוזה, היו עבודות מילוי עפר. אף לאחר צו ההפסקה הראשוני, התבקשה התובעת להמשיך בביצוע חלק מעבודות מילוי העפר, על מנת להכין את האתר לקראת חודשי החורף, למקרה והעבודות בכללן תחודשנה.

התובעת טוענת כי כאשר נחתם החוזה, כוונתה היתה לבצע את עבודות המילוי באמצעות חומר מילוי זמין שהיה באתר בר לב, הנמצא בסמוך לצומת אחיהוד (להלן: "אתר בר לב"), באמצעות משאיות שלה. באתר בר לב התובעת בדיוק סיימה פרויקט אחר, אשר במסגרתו חצבה חומר רב, ערמה אותו בערימות, וחשבה לנצל אותו כחומר מילוי בפרויקט (ומוסכם כי פינוי מערומי החומר מאתר בר לב ממילא היתה אחת ממחויבויותיה של התובעת בפרויקט דשם). ממשיכה וטוענת התובעת, כי לאחר צו ההפסקה הראשוני, היא ביקשה לדעת אם העבודות תחודשנה, ואם כן – מתי, אך לא קיבלה תשובות מנציגי הנתבעת. לכן, לטענתה, נאלצה לפנות את עתודות חומר המילוי שעמדו לרשותה באתר בר לב (לרבות מסירתם או מכירתם לקבלני משנה אחרים בתמורה לכך שהם יפנו אותן מהשטח). וכך, כאשר ניתן צו ההמשך החלקי, חומר המילוי כבר לא היה באתר בר לב והתובעת נאלצה לעשות שימוש בחומר מילוי מאזור הצ'ק-פוסט (שם ביצעה עבודות חפירה במסגרת פרויקט מנהרות הכרמל). שינוע חומרי המילוי מהצ'ק-פוסט אל האתר בעכו היה כרוך בעלויות גבוהות יותר מהמתוכנן (לרבות עלות גבוהה יותר של החומר עצמו (שהיה איכותי יותר) ולרבות השינוע באמצעות משאיות של מובילים חיצוניים, כיון שהמרחק בין הצ'ק פוסט לבין האתר ארוך משמעותית מהמרחק שבין אתר בר לב לבין האתר). על כן דורשת התובעת תשלום נוסף בסך 962,342 ₪ ומע"מ. את הדרישה מבססת התובעת בעיקר על אישורו של פוירשטיין לגבי תמחור מחדש של עלויות עבודות השמת חומר המילוי, כאשר לשיטתה פוירשטיין היה הגורם המוסמך מטעם הנתבעת לאשר ביצוע תשלומים לתובעת בשם הנתבעת, והוא אישר את תוספת התשלום כאמור, אחרי שפנתה אליו.

הנתבעת מנגד טוענת כי אין לאפשר לתובעת לדרוש תמורה חוזית אחרת מזו אשר נקובה בחוזה, על יסוד מסמכי המכרז. הנתבעת מדגישה כי התובעת זכתה במכרז לאור העובדה שהצעתה היתה הנמוכה ביותר וכי הסכום אותו הציעה לגבי חומר המילוי היה כה נמוך, עד כדי כך שעלה הצורך לזימונה למפגש הבהרה לגבי רכיב זה (להלן: "השימוע"). שימוע כאמור אכן התקיים ובמהלכו נשאלה התובעת שוב אם אכן תוכל לעמוד במחיר אותו הציעה לגבי המילוי. התובעת אישרה שהיא עומדת מאחורי הצעתה – וזכתה במכרז. לפיכך, לשיטת הנתבעת, לא יעלה על הדעת להעלות דרישות כספיות שחורגות מההסדר שבחוזה (אף אם ההנחה של התובעת לפיה תוכל לקחת את חומר המילוי מאתר X התבררה כבלתי אפשרית והיא נאלצה לקחת את החומר מאתר Y). באשר למסמך עליו חתם פוירשטיין, טוענת הנתבעת כי הוא אינו מחייב אותה, כי פוירשטיין כמפקח אינו מוסמך לאשר תשלומים, ובוודאי שלא תשלומים שחורגים משמעותית מהחוזה, וכי הגורם המוסמך של הרכבת שדן בדרישות התובעת דחה את הדרישה. בנוסף, הועלו סימני שאלה לגבי הטענה שנעשה שימוש בחומר ש"הגיע" מהצ'ק פוסט ועוד הועלו טענות לגבי הסכום הנתבע, לרבות לגבי כך שהוא לא מגלם גם רווחים שהיו לתובעת מהעובדה שהשתמשה בחומר שהיה באתר בר לב לצרכים שונים.

לגבי הדרישה בפריט זה - עמדתי היא כי יש לקבל את דרישת התובעת בחלקה.